אין לגלוש באתר בשבת - אתר שומר שבת


לפרטים נוספים חייגו 
0506226699

געגוע לאמא

לעילוי נשמת אימי מורתי גמרא בת ביה ז"ל
ת.נ.צ.ב.ה



"כבד את אביך ואת אימך" בחייהם ובמותם, כיבוד אב ואם זו אחת המצוות המופיעות בעשרת הדיברות. התורה אומרת לנו כי עלינו לכבד את בורא עולם. כיבוד ההורים חשוב אם כן בדיוק כמו כיבוד הא-ל עצמו.

בסופו של דבר, עד כמה שלא ניתן כבוד להורינו, לעולם לא נוכל להשיב להם על הדבר הכי גדול שהם עשו עבורנו: הביאו אותנו לעולם הזה. אך זו לא הסיבה היחידה לכבד אותם; זו גם מצווה, וזו כשלעצמה כבר סיבה מספקת.

כיבוד הורים- בעקבות רבותינו;
"עד כמה צריך לכבד את ההורים?" באיזו רמה של כבוד? הנהגותיהם של חכמינו ז"ל יתנו לנו מעט מושג על כך. גדרים והנהגות בגודל חיוב כיבוד הורים: "כיבוד הורים של רבי טרפון". "כיבוד הורים של רב יוסף". "כיבוד הורים של אבימי". "כיבוד הורים של רבי ישמעאל". "מדוע שמח רב זעירא שאין לו הורים?". לכיבוד הורים אין שיעור וקצבה, אך כשאדם משתדל בה כפי יכולתו - ודאי מתקבלים מעשיו לנחת רוח לפני ה' יתברך... 

בעקבות רבותינו... גדרים והנהגות  בגודל חיוב כיבוד הורים; 
הגמרא מספרת כיצד היה רבי טרפון מכבד את אמו המבוגרת. בכל פעם שהיתה אמו צריכה לעלות למיטתה או לרדת ממנה, היה מתכופף כדי שתעלה עליו ותיתמך בו! עשיר גדול היה, ויכול היה להעמיד לרשותה משרתות אין מספר, אך העדיף לקיים את המצוה בגופו. באחת השבתות, כשירדה אמו לטייל בחצר, נקרעה רצועת מנעלה, ונותרה רגלה יחפה. מיד בא רבי טרפון, התכופף ושם את כפות ידיו מתחת לרגליה, וכך הלכה על כפות ידיו עד שהגיעה למיטתה. (קידושין לא ע"ב. ירושלמי פאה פרק א)
 
פעם אחת חלה רבי טרפון, ונכנסו רבותינו לבקרו. אמרה להם אמו: התפללו על רבי טרפון בני, שהוא נוהג בי בכבוד! שאלו אותה: איזה כבוד הוא נוהג בך? סיפרה להם. אמרו לה: אפילו עשה כן אלף אלפי פעמים - עדיין לחצי כיבוד לא הגיע! 
(פסיקתא רבתי פ' כג)
 
רב יוסף היה סגי נהור [עיור], וכשהיה שומע את קול צעדי אמו, היה עומד ואומר: הריני עומד מלפני השכינה שבאה!
 
אבימי - היו לו חמשה בנים גדולים, וכאשר היה אביו - רבי אבהו, דופק על דלת ביתו, היה אבימי רץ בעצמו לפתוח את הדלת, ולא היה נותן לאף אחד לפתוח. ובהליכתו עד הדלת, היה אבימי קורא שוב ושוב: "כן, כן, אבא, אני בא, אני פותח...". (קידושין לא ע"ב)
 
הבן איש חי מסביר שאבימי ביקש לקיים את המצווה הגדולה של כיבוד אב - לא רק במעשה, אלא גם בדיבור, כדי לא להסיח את הדעת מקיום המצווה!
 
פעם אחת ביקש ממנו אביו להביא לו מים לשתות, הלך אבימי להביא את מבוקשו, והנה כשחזר מצא את אביו מנמנם. לא הניח אבימי את הכוס ליד אביו והלך, שאין זה כבוד, אלא עמד לפני אביו כעבד לפני רבו כשהכוס בידו, והמתין לו עד שיתעורר! [ובשעה שהיה עומד וממתין, זכה והתחדש לו חידוש תורה, בעניין שעד עתה לא הצליח להבינו. מכאן אנו למדים, שאדם לא יחשוב כי הוא מפסיד מזמן לימוד התורה כאשר הוא נצרך לעסוק בכבוד הוריו, אלא אדרבה, ידע שה' לא ימנע טוב להולכים בתמים, וישלח לו ברכה בזמנו, ויצליח לעשות חיל בתורה יותר ויותר. גם כי אריכות ימים שאמרה התורה, זה בא להשיב לו את הזמן שהוציא על כיבוד הוריו, כך שלא יחסר לו מלימוד התורה כלום]  
(קידושין לא ע"ב)
 
אמו של רבי ישמעאל התלוננה לפני רבותינו על בנה. אמרה להם: גערו בו ברבי ישמעאל בני, שאינו נוהג בי כבוד! נתכרכמו פניהם של רבותינו, אמרו: אפשר שרבי ישמעאל איננו נוהג כבוד באמו?! אמרו לה: אמרי נא לנו, במה אינו נוהג בך כבוד? אמרה להם: כאשר הוא חוזר מבית המדרש, רוצה אני לרחוץ את רגליו במים ולשתות את המים הללו, הרוויים בעמל של תורה! והוא אינו מניח לי לעשות זאת... אמרו חכמים לרבי ישמעאל: הואיל והוא רצונה - הוא כבודה! (תוספות קידושין לא ע"ב)
 
ככל שביכולתנו; 
רבי זעירא היה יתום מאב ואם, והיה מצטער ואומר: הלוואי שהיו לי אבא ואימא שהייתי זוכה לכבד אותם, ובזכות זה הייתי מקבל גן עדן! אולם כאשר שמע את דברי רבותינו הנ"ל, אמר: ברוך השם, שאין לי לא אבא ולא אימא, שהרי לכבדם כל כך כמו רבי טרפון - שמא לא הייתי יכול. ולעשות כמו רבי ישמעאל שהניח לאמו לשתות את מי רחיצת רגליו - גם לכך אינני מסוגל! (ירושלמי פאה פרק א הלכה א)
 
אכן לאמיתו של דבר, ככל שאדם יכבד את הוריו, עדיין לא הגיע לשלמות מצות כיבוד אב ואם, שהשווה הקב"ה את כבודם לכבודו ואת מוראם למוראו! אך כמובן אין זה צריך להחליש את האדם ולייאש אותו חלילה, אלא רק לתת לנו את ההבנה הנכונה, שאין שיעור ואין גבול למצווה זו. 

ואדרבה כל אדם ישתדל ויתחזק בה כמיטב יכולתו, וכפי שאמרו חז"ל (אבות ב טז): 
"לא עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין להיבטל ממנה!"
 
דומה הדבר למה שאנו אומרים ב"נשמת כל חי": 
"ואילו פינו מלא שירה, ולשוננו רינה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, ועינינו מאירות כשמש וכירח, וידינו פרושות כנשרי שמים, ורגלינו קלות כאיילות - אין אנחנו מספיקים להודות לך ולברך את שמך...". 
אבל מאידך אנו ממשיכים ואומרים: "על כן אברים שפלגת בנו, ורוח ונשמה שנפחת באפנו, ולשון אשר שמת בפינו - הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו..."? אלא אנו משבחים כפי יכולתנו, כפי מה שידינו משגת, והשבח הפעוט שלנו, מתקבל לרצון ולנחת רוח לפני ה' יתברך.
 
כך בכיבוד הורים, שלימות מצווה זו - ללא שיעור וקצבה, אך כשאדם משתדל בה כפי יכולתו - ודאי מתקבלים מעשיו לנחת רוח לפני ה' יתברך.

מעשה שהיה...
ישראליק היה ילד צעיר וכשרוני שאהב ללמוד תורה. בגיל שבע הוא התקדם כל-כך בלימודיו עד שהמורים בבית הספר המקומי נאלצו להעניק לו שיעורים פרטיים; זמן קצר לאחר-מכן הם גילו כי אין ביכולתם להקנות לו ידע נוסף. בלית ברירה נאלץ ישראליק ללמוד לבדו, וכאשר היה נתקל בסוגיה סבוכה בתלמוד הוא היה פונה אל רב העיירה.

כל העיירה שוחחה על כשרונותיו של הנער המחונן ואביו, רבי שבתאי, רווה ממנו רוב נחת. אך עם זאת הוא חשש לבריאותו: ישראליק הצעיר אהב להקדיש את רוב שעות היממה ללימוד מעמיק, ואביו חשש כי הוא יחלה בשל חוסר שינה מספקת.

הוא הורה לבנו כי בשעה מסוימת יהיה עליו לשוב לביתו, אך ישראליק מעולם לא שב בזמן. ולא משום שהוא לא כיבד את אביו, חלילה; כשהיה פותח את ספרי לימודיו היו נשכחים ממנו עולם ומלואו תוך שהוא צולל אל מעמקי התלמוד ועוסק בהתלהבות בחכמת התורה.

לבסוף הגה רבי שבתאי רעיון: כאשר ישראליק יופיע בבית המדרש לאחר ארוחת הערב, יתן לו השמש נר קטן שיבער במשך כשעה. ישראליק יוכל להמשיך בלימודיו כל זמן שהנר דולק; כשיכבה הנר, יהיה עליו לשוב הביתה למנוחת הלילה.

באותו הערב ישראליק הלך לבית המדרש כהרגלו. כשחלפה שעה והוא עדיין לא שב החל רבי שבתי לדאוג. הוא ידע כי הנר הקטן לא יכול לבעור במשך זמן רב. "כנראה שהוא הלך לרב העיר כדי ללבן עמו שאלה בתלמוד" הוא הרגיע את עצמו.

אך כאשר חלפה שעה נוספת וישראליק לא הופיע, מיהר רבי שבתאי לביתו של רב העיירה. ישראליק לא היה שם ורבי שבתי החל לחשוש לשלום בנו. יחד עם רב העיירה הוא מיהר לביתו של השמש שנבהל למראה האורחים הבלתי צפויים. הוא אישר כי הוא העניק לישראליק נר קטן בלבד, כפי המתוכנן.

כשדאגה אמיתית שוררת בליבותיהם עשו השלושה את פעמיהם לבית המדרש. תוך שהם מתקרבים, הם נדהמו לראות אור בחלון. הם נכנסו וגילו את ישראליק יושב כשהוא שקוע בתלמוד ועל השולחן דולק נר קטן. הוא ישב תוך שהוא מתנועע לצלילי קולו המתוק ולא מבחין בנעשה סביבו.

רבי שבתאי לא יכל להתאפק והתפרץ "ישראליק! מדוע לא קיימת את הבטחתך!"

ישראליק הפסיק את לימודו והרים את מבטו בפליאה.

לפתע כבה הנר.

"ישראליק! מה קורה לך! כיצד הינך מתחצף לכבות את הנר בעוד רב העיירה ואביך נמצאים כאן?!"

"לא כיביתי את הנר" השיב ישראליק כשדמעות ממלאות את עיניו.

הרב פנה אליו: "ישראליק, כיבוד הורים היא מצווה גדולה. הבטחת לאביך ללמוד לאור הנר ולשוב הביתה כשהנר יכבה."

"זה בדיוק מה שעשיתי!" השיב ישראליק בדמעות. "הנר דלק ואני ישבתי ולמדתי".

"אך היכן השגת עוד נר? או אולי השמש העניק לך נר גדול יותר?" תבע רבי שבתאי לדעת.

""מה עולה על דעתך, רבי שבתי" התפרץ השמש. "הענקתי לו נר קטן בלבד בדיוק כפי שביקשת, ואת יתר הנרות נעלתי היטב".

רק אז הבין הרב שמשהו יוצא מן הכלל אירע. בעוד השמש פילס את דרכו למצוא ולהדליק נר נוסף, אמר רב העיירה לאב הכועס: "רבי שבתאי, ישראליק הוא ילד מיוחד. כשהוא למד במסירות רבה כל-כך, קולו המתוק גרם שמחה רבה בשמיים; מלאכים ירדו וסבבו אותו תוך שהם מאזינים לכל מילה. מלאכים אלו נתנו לנר את הכוח לבעור כדי שהוא יוכל להמשיך בלימודיו. רק כשאנו הגענו והפסקנו אותו כבה הנר".

מאותו היום ואילך לא הוסיף רבי שבתאי להפסיק את בנו מלימודיו. הוא האמין כי בנו הקדוש יגדל ויאיר לעם כולו באור התורה.

ישראליק גדל ולימים התפרסם כרבי ישראל, המגיד מקוז'ניץ, שלימד תורה לרבים.


תגידו האם לא כדאי שהנר ימשיך לדלוק כדי שאנחנו נוכל לתקן!!!!!!






האתר נבנה במערכת 2all | בניית אתרים